🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
מתוך כל תרי"ג המצוות, יש מצווה יחידה שאם קוימה שלא בשמחה — מפסידים בכך את שכרה. שיעור זה, שנמסר בסמוך לימי הפורים, בונה מכך יסוד עמוק על אופייה האמיתי של הצדקה: לא כמעשה נתינה, אלא כביטוי הודיה על מה שכבר קיבלנו מבורא עולם.
חידה: מהי המצווה היחידה בכל השולחן ערוך שאם לא עשית אותה בשמחה — לא יצאת ידי חובה?
ומוסיף השולחן ערוך, בלשון הרמב"ם: "כל הנותן צדקה לעני בפנים רעות ופניו כבושות בקרקע — אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה!" מצוות צדקה חייבת להיות בשמחה. שואלים האחרונים: הרי מיד לאחר מכן מונה השולחן ערוך שמונה מעלות בצדקה, ובתחתית הסולם — נתינה בעצב, שאף היא נחשבת מדרגה, אף שהיא הנמוכה ביותר. אם כן, לכאורה יש כאן סתירה: בהלכה ג נאמר שמי שנותן בעצב "איבד זכותו" — אין לו מצווה כלל, ואילו בהלכה יג נאמר שהיא המדרגה התחתונה במעלות הצדקה — כלומר, בכל זאת יש לו מצווה!
מתרץ הש"ך: יש לחלק בין עצבות פנימית וחיצונית גם יחד — שהאדם גם מרגיש עצוב וגם מראה זאת בפניו הזעופות, ואז איבד זכותו לגמרי — לבין עצבות פנימית בלבד, שאינה ניכרת בפנים, שהוא מחייך אליו אף שבליבו קשה לו. זו המדרגה הנמוכה ביותר, אך היא עדיין מקיימת מצוות צדקה.
יש להתבונן: מה בין מצוות צדקה לכל שאר המצוות שבתורה? מי שהניח תפילין בעצבות, לאחר שקרו לו צרות בבוקר — ודאי קיים את המצווה, אף שלא עשה זאת בשמחה. מדוע רק בצדקה, אם נתן בפנים זעופות, "הפסיד זכותו"?
אומרת המשנה במסכת אבות: "תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ" — וכן בדוד המלך: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". אדם צריך לדעת שהכסף עצמו — בורא עולם נתן לו. משל למי שנותן לחברו אלף שקל בתנאי שמאה מתוכם ייתן לעני מסוים — ודאי יסכים, שהרי אינו מפסיד כלום. כך אומרת המשנה: כך בדיוק חי אדם בעולם הזה. בורא עולם נתן לך אלף זהובים בתנאי שמאה מתוכם תיתן לעני שאהוב עליו — "וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה", לא "וְיִתְּנוּ" — לוקחים, זה שהקדוש ברוך הוא אתה נותן. ואיך יודעים אם אדם נותן מתוך הודיה לבורא עולם על מה שנתן לו, או מתוך תחושת נבכה, כאילו לקחו ממנו את חלקו? על ידי השמחה: אם אדם נותן בשמחה, סימן שהוא מרגיש "תודה רבה בורא עולם, נתת לי תשע מאות זהובים, ואני מודה לך על ידי שמאה מתוכם, שאהובים עליך, אני נותן לעני". כך הוא מראה שהוא מאמין שבורא עולם נתן לו, ומודה לו על כך על ידי הנתינה. זו הסיבה שהצדקה, מכל המצוות, חייבת להיות בשמחה — כי היא בעצם הודיה, לא נתינה.
כותב ספר העיקרים (מאמר שלישי, פרק לג) יסוד נפלא: "דבר הנותן שלמות על המצווה, כדי שיושג על ידה תכלית המכוון בה, היא השמחה — כי השמחה נותנת גמר ושלמות לדבר הנפעל, עד שהפועל האחד בעצמו, שיעשה בשמחה וטוב לבב, ייקרא מעולה, וכאשר ייעשה בעצבון ייקרא בחיסרון". ומדייק: הפסוק אינו תולה את הברכה ב"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" — עצם הנתינה — אלא ב"וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ", באופן הנתינה, בשמחה שבה.
מתי מבטיח הקדוש ברוך הוא ברכה בכל מעשה ידיך? כאשר אתה נותן מתוך הודיה לבורא עולם על מה שנתן לך — כאשר אתה מרגיש: בורא עולם נתן לי כל כך הרבה דברים טובים, ואני רוצה להודות לך על מה שנתת לי, ואיך אני מראה את זה? על ידי שאני נותן ממה שקיבלתי לישיבה, לארגון נפלא, לצדקה שאהובה עליך. כשעושים זאת בשמחה ובהודיה על מה שנתן לך, אז זוכים: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ".
🕯️ "החוברת נתרמה כהכרת הטוב לבורא עולם"
מסופר בעמוד הראשון של פנקס ההודיה, מהדורה שנייה: כשביקשו להדפיס את הפנקס, נזקקו לתרומה שתכסה חלק ניכר מעלות ההדפסה של אלפי הפנקסים. פנו ליהודי אחד וביקשו שיתרום. אמר להם: "יש לי דירה בירושלים, ברוך ה' מביאה לי חודש בחודשו תשואה טובה, ומחירי השכירות בירושלים מרובים ובשמחה רבה. בסדר גמור, אני אתן לכם — הקדוש ברוך הוא נותן לי שנה שלמה של הכנסה, ברוך ה', אז אני נותן חודש שלם מתנה לבורא עולם, בשביל פנקס ההודיה, שכל כך טוב להודות לקדוש ברוך הוא על כל מה שנתן לי". שכר החודש היה כשלושת אלפים שקלים, וכך תרם. וביקש שייכתב בפנקס: "החוברת נתרמה כהכרת הטוב לבורא עולם על כל הטוב אשר גמלנו, ובתפילה שימשיך ה' להשפיע עלינו את רוב חסדיו".
אותו יהודי ידע שבקרוב יעזוב אותו השוכר הנחמד שהיה לו, ודאג מכך במקצת — כי דירה ריקה בירושלים גוזלת כסף בלי הכנסה, ואף מוסיפה עלויות ארנונה. אך תשמעו מה היה בסוף: באותו יום שבו יצא השוכר הראשון, נכנס מיד השוכר השני. לא עמדה הדירה ריקה אפילו יום אחד! ולא רק זה: היהודי חשב לתרום 3,000 שקל, על סמך הערכת מחירי השוק, אך משנכנס לחתום את החוזה החדש, ביקש השוכר הנחמד הנחה בגלל תקופת שכירות ארוכה יותר. הסכים היהודי, אך התברר שדמי השכירות עלו ל-3,500 שקל לחודש. כשחיבר את החשבון, גילה שבחצי השנה שלאחר מכן קיבל תוספת של 500 שקל לחודש — שלוש מאות שקל, כפול שישה, בדיוק ההפרש שבין 3,000 ל-3,500. הקדוש ברוך הוא החזיר לו את מה שתרם, במדויק ובמהירות מפליאה.
"תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ" — כאשר אדם נותן בשמחה ובהודיה, מתוך הכרה שבורא עולם הוא זה שנתן לו את הכול, מתקיים בו: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". אמן, כן יהי רצון.